הקעקוע של רז

התחלתי להיות מקעקעת כי הבנתי איך קעקועים יכולים להעלות את הביטחון העצמי ולחזק את החיבור בין הנפש לגוף שלנו.

כל יום אני פוגשת לקוחות חדשים ומנסה להבין את הסיפור מאחורי הקעקוע שהם החליטו לעשות.

אני רוצה להעביר הלאה את המשמעות האמיתית שיש מאחורי הקעקועים שנראים הכי “רגילים ופשוטים” ואני מאמינה שבכל אחד מהסיפורים תמצאו משהו להזדהות איתו, אפילו הכי קטן. 

הפעם הסיפור תודה לאל לא בשם בדוי וזה על הבן אדם הכי קרוב אליי – על רז אח שילי

לרז יש קעקוע אחד – הקעקוע הראשון שעשיתי בחיים.

כבר כמה חודשים שרז רוצה עוד קעקוע ואני החלטתי בשבילו שזה עוד לא הזמן.

באיזשהו שלב החלטתי כבר שהוא מספיק החלטי בשביל לעשות עוד קעקוע.

לרז. לא. היה. שום. כיוון. 

סיפרתי לכם על הסופר פאוור שלי, אני יודעת איזה קעקוע מתאים לבן אדם שאני רואה מולי. אבל מסתבר שיש את כל האנשים בעולם ויש את אח שלי, מסתבר שהוא הקריפטונייד שלי ופשוט לא הייתה לי שום תמונה בראש.

שאלתי את רז מה הוא רוצה לקעקע. 

הוא ענה לי שהוא רוצה לקעקע את הסיפור שלו.

אני מכירה את הסיפור שלו מקרוב. אני הייתי שם כל הזמן. למה אני לא מצליחה לדמיין כלום? מה עוד אני צריכה לדעת?

המחשבה על הקעקוע שלו לא עזבה אותי, לא הפסקתי לחשוב איזו סקיצה בא לי לעשות לרז, שברתי את הראש ולא הגעתי לשום פריצת דרך.

ופתאום הבנתי, החוויה של רז והחוויה שלי שונה לגמרי. אני צריכה להבין מה רז הבין מהדרך שהוא עבר, מה המוסר השכל שרז קיבל. 

אני לא צריכה חוויה אובייקטיבית (לא שאני באמת אובייקטיבית), אני צריכה את החוויה הסובייקטיבית שלו.

עשינו פגישת ייעוץ אמיתית (על הספה בפיג’מה, אבל אמיתית).

אמרתי לו שיספר לי את הסיפור שלו כאילו אני לא מכירה אותו בכלל.

הוא התחיל לספר את כל הפרטים היבשים:

“בגיל 15 חוויתי משבר קשה. הרגשתי פתאום שאין שום דבר שמעניין אותי, לא רציתי לצאת מהחדר, ללכת לבית ספר, לפגוש חברים וכל דבר שדרש ממני קצת מאמץ היה לי קשה מידי.

חודשים לא תקשרתי עם אף אחד, הרגשתי חסר ערך ולא היה לי ביטחון עצמי בכלל.

החלטתי לקחת את עצמי בידיים. באותה תקופה גרתי עם אמא שלי בחיפה והחלטתי לעבור לגור עם אבא שלי במושב ברמת הגולן. הפוך לגמרי מכל מה שהכרתי.

פתאום בעזרת הרבה עבודה עצמית וסביבה תומכת התחלתי לפרוח.

מתלמיד כושל הפכתי לתלמיד מצטיין, מילד מופנם הפכתי לאחד שמוכן להופיע מול כל השכבה במגמת תיאטרון, מנער מתבודד התחלתי להיות מוקף בחברים”.

בשלב הזה, למרות שאני מכירה את הסיפור מקרוב, כמעט התחלתי לבכות.

שאלתי את רז מה הוא למד מכל מה שהוא עבר, מה הוא חווה בדיוק.

רז הסביר לי שהוא למד שאין דבר כזה דרך לא נכונה.

פעם הוא היה כועס על עצמו על הפגמים שבו, על זה שהוא תמיד בוחר דרכים לא נכונות.

במסע שלו הוא למד שכל דרך היא טובה ונכונה.

כל הפגמים שבו זה מה שהופך אותו למיוחד, זה הכוח שלו.

מה שרז תיאר ישר הזכיר לי את המושג “וואבי סאבי”. מושג יפני שמתאר שהשלמות נמצאת באי השלמות.

למשל – כשליפנים נשבר כד הם לא מדביקים אותו ומנסים להעלים את השברים. להפך, הם מדגישים את השברים בחתיכות זהב ואוהבים את הכד ככה יותר מאשר כשהוא היה שלם.

וזו בדיוק הסקיצה שבניתי לו. הדרך שהוא עבר בקעקוע.

מה אתם חושבים על הקעקוע שיצא לנו?

XOXO